פוסט שפורסם גם בקבוצה שלנו בפייסבוק, ומיועד למי שקיבלו תשובות עכשיו – התקבלו, לא התקבלו, או עדיין מנסות להבין מה הן מרגישות.
הנה טקסט שאני לא יודעת לכמה אנשים יגיע אבל ממש מרגישה שאני רוצה לשתף אותו בכל זאת. הנקודות והדברים שלמדתי מכם ומכן, מועמדות ומועמדים לתואר שני, על הימים האלו של קבלת התשובות (שתמיד יוצאים סמוכים-סמוכים ליום ההולדת שלי, אז איכשהו גורמים לי לאיזו מטא-רפלקציה כזו על כל מה שאני עושה):
- התשובה הזו שמקבלים במייל, השורה האחת הזו שמחכים לה כל כך – לעולם לעולם לא יכולה להחזיק באמת את כל התהליך שקדם לה. אני מתכוונת לזה שהיא לא משקפת את החרדה, ההתערערות והמתח של תקופת הראיונות, היא לא משקפת את ההשקעה, הדחיינות הבלתי נסבלת, הפקפוק העצמי של הימים של כתיבת התיאור העצמי, והיא בוודאי לא מחזיקה את כל מי שאנחנו – ניסיון מעשי, מחקרי, טיפול ועבודה על עצמנו, הבנה שלנו על עולם הטיפול ומלא שאלות על האם אנחנו מתאימים – ולצידן מליון סימני קריאה על כך שכן. היא לא מחזיקה את ההתלבטות של הדירוגים. לרגע דמיינתי שאשים מוסד מסוים במקום הראשון וראיתי את החיים שלי שם. לרגע דמיינתי משהו אחר. במשך כמה ימים חשבתי ״ומה אם בכלל לא״. כל הדברים האלו לעולם לעולם לא ישתקפו במייל של התשובות.
- שאחרים לא מבינים את כל הרגשות שעולים מול התשובה שקיבלנו. גם תשובה כביכול ״טובה״ יכולה להיות מערערת, מלחיצה, להעלות את כל סימני השאלה של ״מה עכשיו ואיך לעזאזל יתנו לי מטופל״ ו״בטח התקבלתי בטעות, שניה, אולי דמיינתי. אסתכל שוב במייל רגע״. יש גם את ״מעניין מי יהיה איתי בכיתה״. לפעמים יש ״אבל הם היו רק הדירוג השני/שלישי שלי״ – וזה מגיע עם העלבון הכמוס הזה, שכאילו לא אמורים להיעלב או להתאכזב, אבל הרגש הזה בכל זאת מעיז להזדחל לו הרבה פעמים. והרבה פעמים יש פתאום התערערות שבכלל לא דירגתי נכון. וכן, יש גם מלא מלא התרגשות, וגאווה. איזו גאווה. אבל אז אחרים מסביב פתאום אומרים ״נו, זה היה ברור שתתקבלי! אמרתי לך״ ואז שוב מרגישים שיוצא האוויר. ויש גם נפילת מתח. ועייפות. ואז גם עוד מלא מלא מלא שאלות. איך מדרגים עכשיו פרקטיקום? מנחה לתזה? אני עוברת דירה או נשארת פה? איך ניגשים לזה? איך נערכים להתמחות? משימות משימות משימות.
- והתשובה ה״לא טובה״? כביכול ספיר כותבת פה שיש אנשים מעולים ופסיכולוגים נפלאים שלא התקבלו – אבל בתוך מי שקורא את זה יש קול קטן שאומר ״כן, אבל אצלי זה משהו אחר אולי…״, או ״איך לא השקעתי יותר במתא״ם״, או ״בטוח כתבו לי משהו בהמלצה״. ומערער ברמה שלא משאירה אוויר לפעמים. ומעציב. ומעליב. ולפעמים גם יש הקלה קטנה חמקמקה בתוך זה. ולפעמים ניתוק. או בריחה לפעילויות מסיחות או חומרים שיטשטשו קצת. והכאב הזה – הוא לא מספר את כל הסיפור על האדם או על היכולת שלו או על העתיד המקצועי שלו, וכן, חשוב לתת לו מקום, אפילו לשקוע בו. אבל גם חשוב לא לתת לו לקבוע את הכל.
- דבר מעניין הוא שאי-קבלה והכאב שבא איתה, שולחים להתנהגויות לא רציונליות. דוגמאות קלאסיות יכולות להיות מועמדת עם מתאם 120 שזומנה ל-6 ראיונות ויצאה מהם בלי להמשיך לתואר שני – ובכל זאת בוחרת לעשות שוב מתא״ם אבל לא שואלת את עצמה מה הסתבך לה בראיונות. או למשל, מועמד שהגיש רק למקום אחד, ואכן קיבל זימון אחד לראיון קבוצתי שהמשיך לעוד זימון לראיון אישי ואחריו ליום מועמדים – ובסופו של דבר מתוך כל זה המסקנה שלו היא שהוא חייב, אבל ממש חייב להוסיף עוד ניסיון מעשי (אבל לא יחשוב על להגיש לעוד אופציות בפעם הבאה). אני נותנת פה דוגמאות גרוטסקיות אבל תאמינו לי שיותר ״מבוסס על סיפור אמיתי״ מזה – אין. התהליך של המיונים הוא תהליך עמום ולא ברור, אבל יש בו דברים שכן יכולים להיות ברורים, ומולם (אם אתם כבר בשלב הפרקטי) חייבים להיות מאד מעשיים. כשחושבים עם הרגש? זה מתפקשש. לא בגללכם. בגלל שקשה לחשוב בצורה רציונלית מול מצבים כל כך מפעילים רגשית. ועלבון שמקושר לדחיה – זה אחד הרגשות הכי הכי מפעילים רגשית לנו כבני אדם. נולדנו כדי להרגיש רצויים. זה הישרדותי.
- שהרגע הזה שלכם עכשיו הוא הכי מבלבל ובלתי נסבל, כי הוא דורש בבת אחת גם לעכל וגם את התנועה קדימה. דווקא כשצריך רגע להתאבל או לשמוח, המציאות שואלת: את יודעת איך תדרגי את הפרטיקומים? שמעת שפתחו את ההרשמה לשיקומית באריאל? תחשבי על זה מהר טוב? את יודעת מי ינחה אותך לתזה? מה תעשי עם החוזה על הדירה? את זוכרת שצריך להירשם לכיתה של המתא״ם לפני שהיא מתמלאת? נו אז תחליטי כבר אם את ניגשת. זה בלתי נסבל.
- שיש פער בין מה שאנשים מבחוץ רואים לבין מה שקורה בפנים. כי נדמה שאחרים שמחים כשאני עוד אמביוולנטית, ונדמה שאחרים רק עסוקים ב״נו, התקבלת?״ ולי רק בא לשים את הראש מתחת לשמיכה, או לנסוע לארץ רחוקה. או לספר כמה חשבתי שבכלל לא אתקבל כי המראיין שלי היה לא נחמד, אבל איך יצליחו להבין… מבפנים ה״כן״ או ״לא״ הם כל כך הרבה יותר אישיים וטעונים, ולעתים בודדים.
אז אני כותבת לכם את כל זה כדי שלא תרגישו לבד עם התחושות. הרגעים האלו הם עדינים. אין פה איזה ״מזל טוב אלופים!!!״ ואין פה איזה ״וואו כמה שהכל קקה״. אני כן רוצה להזמין אתכם לתהליכים המקצועיים אצלנו של אחרי התשובות (כאן בלינק) ששם אני מרכזת את כללל המחשבות הפרקטיות שלנו ונותנת את הצעדים הבאים – כי אני מטבעי אוהבת לצייד ולארגן את הדברים לתוך רשימת משימות שמורידה את המתח (ובחיי שגם שורףףף לי לראות כשמתעסקים במה שהרבה פחות קריטי). אבל לפני כן, אני רוצה שתדעו שאני רואה. ושאני מתרגשת, וכואבת איתכם. אפשר לכתוב לי בוואטסאפ ולהתייעץ ואפנה בהתאם לכתובות המתאימות אצלנו, ואפשר גם לקרוא את כללל זה ולסגור כי זה טו מאץ׳. אנחנו נהיה פה גם מחר וגם מחרתיים.
בבקשה קחו את הרגע הזה, אם אתם זקוקים לו, כדי לעכל 💕
