אחרי שדיברנו על התנאים הבסיסיים והקריטריונים הקריטיים, נשארים החלקים שעוזרים עם הדיוקים האחרונים של בחירת המקום שהכי מתאים לכם. בפוסט הזה אני רוצה להחזיק כל מיני שיקולים, שחלקם יכולים להיות ממש מכריעים, אבל חלקם בעיניי יכולים גם להיות באמת לא קריטיים – וגם את זה שווה לדעת. כרגיל, לפי סדר החשיבות:
נתחיל עם: אופי העבודה בפועל
יש מקומות שבהם העבודה דומה מאד לעבודה טיפולית: קשר פרטני של ״אחד על אחד״, ועבודה מתמשכת עם חניך או חניכה. במקומות אחרים העבודה יכולה להיות קבוצתית ולקבל אופי יותר הדרכתי או חינוכי. הקריטריונים האלו כשלעצמם לא אומרים שההתנסות לא טובה – ולכן לא הייתי פוסלת מקומות שאופי העבודה שלהם לא זהה ל״פגישות עם פסיכולוג״. עם זאת, אני כן חושבת שצריך לשים לב כמה קשר אישי או עבודה מתמשכת עם אדם או עם קבוצה מתאפשר. כדאי לשאוף להתנסות שיש בה כמה שיותר מגע רגשי ממשי – נכון, אתם עדיין סטודנטים ולא נותנים טיפול רגשי פר-סה. אבל הייתי מתעדפת מקומות שבהם במפגש האנושי יש קשר, יש הקשבה והתפתחות תהליכית.
שימו לב במיוחד לכך שיש מקומות שבהם העבודה היא יותר תפעולית – ובהם, הסטודנטים עושים בעיקר משימות ״מסביב״, ופחות נמצאים במפגש משמעותי עם האנשים עצמם. זה יכול להיות תמרור אזהרה.
עם זאת, גם אם העבודה לא מושלמת, הדרכה טובה יכולה להפוך אותה למשמעותית מאוד. לגמרי גם הנחיית קבוצה או תפקיד חינוכי יכולים להיות בסיס מצוין ללמידה, אם יש מי שעוזר לכם לחשוב על מה שקורה לכם אל מול הצד השני.
בנושא הזה, אני רוצה להתייחס להתנדבויות שמבוססות על סיוע מקוון או טלפוני – אנחנו בעידן שבו הזומים מחליפים את ההרצאות באוניברסיטה, ופייס-טיים עם חברה יכול להוות תחליף ליציאה. בכל זאת, אני אישית חושבת שאין תחליף למפגש האנושי, והייתי מעדיפה להתנסות ב״להיות מטפלת״ בסטינג שיהיה דומה כמה שיותר למה שאעשה לאחר מכן בפרקטיקום. עם זאת, אם מצאתם התנדבות מקוונת שעונה על הצרכים שלכם – אל תשללו אותה על הסף. תבדקו את שאר הקריטריונים ותחשבו האם נותנים לכם הכשרה שהמטרה שלהם היא ״לאפשר לכל המערכת לעבוד״, או כזו שממש יכולה ללמד אתכם להיות בקשר אנושי מקוון עם אנשים שמחפשים מענה רגשי – ובייחוד ללמד אתכם על עצמכם בתוך זה.
חשוב, אבל פחות: האוכלוסייה עמה עובדים
יש מקומות שעובדים עם ילדים, נוער, מבוגרים, גיל שלישי, אוכלוסייה פסיכיאטרית, אוכלוסייה שיקומית, אנשים עם מוגבלויות, משפחות, נפגעי טראומה, ועוד. יש מקומות שבהם המטופלים חיים אוכלים וישנים, וכאלה שאליהן הם מגיעים מהבית. לפעמים המפגשים הם בבית של המטופל עצמו. כך או כך, לכל אוכלוסייה ולכל סגנון מפגש יש אופי אחר ששווה לקחת בחשבון.
בשלב בו אתם נמצאים הייתי מציעה לתת גם מקום למה שמסקרן ומושך, וגם למה שאולי מפחיד אבל יכול להיות משמעותי. מהצד השני, אם יש רתיעה חזקה מאוכלוסיה מסוימת – לא הייתי נלחמת בה בשלב הזה. את מרגישה מוזר עם ללכת לחניך הביתה? אתה מרגיש ממש לא נוח מול אנשים עם מוגבלויות פיזיות? את לא שולטת בדמעות שעולות בעיניים מול ילדים רכים עם צרכים מיוחדים? אנחנו לא פה כדי ״להילחם בשדים״. יהיה את השלב שבו יהיה שווה לשאול על כך שאלות – אבל בעיניי, אם הרתיעה היא חזקה, אז עכשיו זה לא הזמן הזה. עכשיו זה זמן לשכשך את הרגליים במים ולראות אם זה נעים לכם. אל תשכשכו את הרגליים במים שאתם יודעים מראש שמעוררים בכם תגובה אלרגית. ולא, זה לא אומר משהו עליכם או על מי שתהיו כפסיכולוגים – הרתיעה שמתעוררת בך כשאת חושבת על ילדים עם צרכים מיוחדים לא אומרת שאת קרת-לב או שלא תצליחי לטפל באוכלוסיה הזו. לפעמים לגמרי ההפך, רתיעה היא תגובה פיזית לדברים שנוגעים לנו במקומות הכי רגישים וחשופים שלנו. והשאלה ״למה דווקא זה״ יכולה בעיניי לחכות עוד שנה או חמש שנים, לשלב בו תשבי בכסא בצורה קצת יותר בטוחה ונינוחה.
ועוד נקודה בהקשר הזה: כאמור, לא חייבים לבחור את ההתנסות לפי המסלול המדויק שאליו תרצו להגיש בהמשך. לפעמים דווקא התנסות בתחום אחר מרחיבה את החשיבה ונותנת חומר טוב מאוד ללמידה. אבל כן כדאי לבחור מקום שיש בו משהו שבאמת מעניין ומושך אתכם.
הכי פחות קריטי בעיניי: כמה המקום ״נחשב״ וכמה הממליץ ״בעל שם״
המלצה טובה היא המלצה טובה. אני רואה מועמדים שכדי לעזור לעצמם הופכים את כל הסוגיה הזו לשאלה אחת בלבד: ״איפה הכי נחשב?״. באופן כללי, כשאנחנו עומדים בסיטואציה עמומה ולא עם קריטריונים הכי ברורים, אנחנו מנסים לעזור לעצמנו להתמודד עם העמימות ע״י הצבה של סטנדרט שרירותי שיעזור לנו לשים את האופציות על סקאלה – ולפיה לבחור. האמת היא שיש מקומות ששמם ידוע יותר, אבל גם אם תתנדבו בעמותה או ארגון פחות מוכר, ותקבלו שם הדרכה מעמיקה ואיכותית (לפי כל הקריטריונים הנ״ל שפירטתי פה בעבודה קשה!) – זה לעולם לא יהיה מה שיעמוד ביניכם לבין הקבלה בסופו של דבר.
אני לא אציג לכם מצגי שווא ולא יכולה להתחייב לכם שלמראיינים לא עולה חיוך קטן כשהם רואים מוסדות מסוימים – אבל האמת היא שהדבר הזה קורה באופן שהוא לרוב לא מודע, ומהניסיון שלי קורה לא אל מול מקומות ״נחשבים יותר״ (מה זה בכלל אומר? אתם יודעים כמה הבדל יש לשני סטודנטים שמתנסים בדיוק באותו מקום אבל מודרכים אצל שתי מדריכות שונות?) – אלא הרבה יותר פעמים נצבע בצבעים אישיים יותר מתוך היכרויות סובייקטיביות ובלתי-צפויות לחלוטין, וכי אנחנו אנשים הרבה לפני שאנחנו מראיינים. אנחנו לא שולטים בהיוריסטיקות ובאסוציאציות שעולות לנו וכמונו גם המראיינים שלנו. אם אתם רוצים להתחיל להמר את מי במקרה המראיין שיהיה לכם הכיר על הדרך כשהתמחה בפסיכולוגיה קלינית, או איפה הוא בעצמו אסף את הדאטה לעבודת הדוקטורט שלו, או השם של מי ״יקפוץ לו״ לעיניים ויזכיר נשכחות מהתואר הראשון? שמעו, לחלק הזה באמת שאין סוף. קחו ממני טיפ וותרו על החלק הזה 🙂
פיו. אז זהו. אם הגעתם עד לפה אז באמת כל הכבוד על המחקר שהשקעתם. הכי חשוב לי שתזכרו שאתם ותהליך הלמידה שלכם חשוב, ושהמשימה הזו היא הרבה מעבר ל״סימון וי״ – היא ממש תחנה ראשונה בהתהוותכם להפוך לפסיכולוגים. מהצד השני, אני רוצה לזרוק מילה לפרפקציוניסטים מביניכם: קחו גם בחשבון שבחירת המקום לעולם לא תהיה ״מושלמת״ ושכמו בחיים – כמעט תמיד יהיו פשרות. בעיניי, המטרה היא לא למצוא מקום שעונה על כל סעיף במלואו, אלא מקום שנותן לכם מספיק: הדרכה טובה, מפגש משמעותי עם אחרים, אפשרות לקבל המלצה, ותנאים מתאימים לצמוח וללמוד.
שיהיה בהצלחה ובהנאה,
מקווה להתראות עוד בהמשך הדרך,
ספיר
