אז אחרי שבדקנו שההתנסות עומדת בתנאים הבסיסיים לקבלת המלצה לתואר שני, אפשר לעבור לשאלה המהותית יותר: מה בעצם יהפוך את השנה הזו למלמדת ומיטיבה? בואו נתחיל להעמיק בקריטריונים, לפי סדר החשיבות.
הדבר הכי חשוב: איכות ההדרכה ודמות המדריך או המדריכה
אני תמיד כותבת את זה בפוסטים שלי אבל הנה הזדמנות ממש להסביר לעומק את הכוונה שלי. בעיניי, הגורם הכי חשוב בבחירת מקום להתנסות הוא ההדרכה. לא רק האם היא קיימת – אלא גם ממש מה היא כוללת: מי מעביר אותה? מה הכשרתו? האם היא אישית או קבוצתית – ומה גודל הקבוצה? כמה זמן נמשך כל מפגש ומה התדירות?
אני בעצם מעודדת אתכם לבדוק האם ההדרכה היא חלק רציני ומובנה בהתנסות, או משהו שקורה ״על הדרך״ או כי המקום ״צריך לספק את זה״ כדי לקבל אתכם ככוח עבודה (זול או חינמי)? אני ממש רואה הבדלים תהומיים בגישות של מקומות שונים להתנדבות. יש מקומות שרואים את הסטודנטים שמגיעים כדור העתיד של המטפלים – ומבינים את האחריות שבידם ואת החשיבות של להדריך אתכם בשלבים הקריטיים האלו כדי שתלמדו את השפה הזו שאתם עדיין לא דוברים באופן מקצועי – שפת הטיפול. זו שפה שבהחלט לוקח שנים כדי ללמוד לדבר באופן שוטף, ושנה של התנסות יכולה לתת לזה בסיס מעמיק בהחלט – אבל לצערי, אני גם רואה מצבים של מקומות התנסות שבהם הסטודנטים יוצאים משנה שלמה של התנדבות או עבודה בתשלום נמוך, אבל מרגישים שהם לא למדו משהו על טיפול או על עצמם בתפקיד סמי-טיפולי.
כמובן, במעמד הראיון אין לכם את הכלים לבחון את זה לעומק, אבל אפשר להרגיש האם המקום לוקח את תפקיד ההדרכה ברצינות הראויה. שימו לב בראיון: האם מעלים בפניכם את נושא ההדרכה או שאתם אלה ששואלים עליו? האם מסבירים איך היא בנויה? האם יש תחושה שהמקום מבין את המשמעות של ליווי סטודנטים? האם יש שם שפה מקצועית? האם יש רצינות לגבי התהליך שלכם? אני ממליצה גם לשים לב למידת הפניות שניבטת אליכם. במבט לאחור ואחרי שהייתי בשתי התנסויות שונות במהלך התואר השני, אני זוכרת בחדות את ההבדל בין ראיון הקבלה שלי לאחד המקומות, שהיה רווי בהפרעות בשל ״כיבוי שריפות״ של עניינים טיפוליים קריטיים שצצו מכל עבר, והתמקדות של המראיינת בלהציב לי את השעות שנדרשות ממני – לבין ראיון הקבלה למקום שבו התנסיתי לאחר מכן, שבו המראיין שלי היה פנוי אליי והתעניין לאיזה תיאוריות אני מוצאת את עצמי מתחברת בלימודים. שימו לב למסר שעובר אליכם, ותהיו רגישים במיוחד למסר עמום ולא ישיר של ״קחי מאיתנו עומס, תני לנו קצת אוויר, ואם את יכולה אז גם כמה שפחות שאלות״. אני חלילה לא מאשימה את המקום הראשון שבו התנסיתי – וגם ממנו למדתי המון ואני לא מתחרטת עליו לרגע, אבל בדיעבד אני חושבת שאם הייתי צריכה להתראיין על סמך השנה הזו בלבד – לא הייתי מבינה עד הסוף את מה שבעצם עשיתי שם, ולפעמים התנהלתי יותר באופן אינטואיטיבי ופחות דרך עינה של הדרכה סדורה.
כמו כן, אולי יעזור אם תיקחו בחשבון שבראיונות לתואר שני בהחלט ישאלו אתכם על ההתנסות המעשית שלכם. שאלות כמו:
- במה ההדרכה כיוונה אותך או נתנה לך זווית הסתכלות חדשה?
- מה השתנה בקשר שלך עם החניך במהלך השנה ומה סייע לזה?
- מה היו החלקים הקשים עבורך בעבודה ומה סייע להם?
- מה לקח לך זמן בהתמקמות בתפקיד טיפולי, ולמה לדעתך?
- ולפעמים גם: איך את מסבירה את מה שקרה לחניכה שלך באירוע הזה? איזו תיאוריה יכולה להתקשר לזה?
הדרכה איכותית היא כזאת שתאפשר לכם להתבונן על התהליכים *שאתם* עוברים בתוך ההתנסות – על הלמידה שלכם, על מה שעוזר לכם, על מי שאתם ומי שאתם לומדים להיות מול האחר. על מה שאוטומטי וקל לכם – ועל מה שאם צריכים להיות ערים לו. בשביל שהיא תצליח לעשות את זה, למדריכה שלכם צריכה להיות פניות לכך ורצון להתבונן גם בזווית הזו (ולא רק לדאוג לרווחת המטופלים, אלא גם לרווחתכם ולמידתכם). אז עדיף כמובן שההדרכה תהיה אישית, אבל גם בהדרכה קבוצתית אפשר להרוויח לא מעט, ולכן אני לא ממש שמה פה ״סטנדרט״ חד משמעי אלא מנסה להעביר לכם את הוויב של מה לחפש.
המלצה טובה היא לא רק המלצה ״חמה״, אלא כזו שתכיר אתכם מקצועית ואישית: איך אתם עובדים, איך אתם חושבים, איך אתם יוצרים קשר, איך אתם מגיבים להדרכה, איך אתם מתמודדים עם קושי, עד כמה אתם סקרנים, אחראיים, רגישים ובעלי יכולת רפלקטיבית.
לגבי ההכשרה של המדריכ.ה: זה משנה אם ההדרכה ניתנת על ידי עובד סוציאלי עם תואר ראשון, עובד סוציאלי עם תואר שני, פסיכולוג, פסיכולוגית מומחית, או איש מקצוע אחר. לא תמיד יש כאן תשובה אחת נכונה, ובהחלט יצא לי לראות מועמדים מקבלים הדרכות איכותיות מאד מכל טווח המקצועות לנ״ל – אבל אני מאמינה שכדאי להיות יותר סקפטיים כלפי מקומות שבהם המדריך שלכם למד תואר ראשון בעו״ס בלבד, או מגיע מכיוונים אחרים כמו ייעוץ חינוכי או כל מיני לימודי תעודה כאלה ואחרים. כי בלי לכבס – זה חשוב עד כמה המדריכה שלכם יכולה לעזור לכם לחשוב על מה שאתם פוגשים בשטח. אם היא לא בעלת הכשרה מעמיקה בתחום הטיפולי – יהיה לה הרבה יותר קשה ללמד אתכם איך לעשות את זה.
בהקשר הזה, לא חייבת להיות התאמה מושלמת בין התחום שאתם שואפים אליו לבין מי שמדריך אתכם. אם אתם חושבים על פסיכולוגיה התפתחותית, זה לא אומר שחייבים שהמדריכה שלכם תהיה פסיכולוגית התפתחותית. זה יכול להיות יתרון, אבל זה לא הדבר המרכזי. ולגמרי לפעמים קורה שמועמדים מדברים בראיון על זה שדווקא ההתנסות השיקומית עזרה להם לפתח סקרנות ספציפית לתחום של פסיכולוגיה רפואית, או כל שילוב כזה. מה שחשוב באמת הוא שתהיה הדרכה איכותית, רצינית, מחזיקה, ושיהיה מי שעוזר לכם לעבד את החוויה המקצועית.
מה כן כדאי בכל מקרה? אני חושבת שכן שווה לבדוק אם יוכלו לחבר לכם בתוך ההדרכה בין מה שתפגשו בפועל בהתנסות שלכם – לבין תיאוריות דינאמיות. וכן, במבט לאחור בהחלט הייתי שואלת גם על זה בראיון. אני לא מצפה שהמדריכה שלכם תלמד אתכם פרויד או שהמדריך ישלח לכם את מאמרים של וויניקוט (למרות שבהחלט אפשר, וזה קורה לפעמים – וגם אם בא לכם יותר לראות נטפליקס, או לעמוד בפקקים באוטו בלי מזגן מאשר לקרוא מאמר של ויניקוט – וואלה, מבינה אתכם, אבל כן חושבת שאין תחליף ללמידה הזו). עם זאת, זה כן סטנדרטי ובסיסי בעיניי שהמדריך שלכם ידע לכוון אתכם למקומות שבהם אתם מופעלים, להצביע לכם על ההעברה וההעברה הנגדית (בין אם תקראו לזה כך או לא), ולעודד אתכם לעבוד על הגבולות שלכם ושל החניכים. לא, אתם לא בייביסיטר של החניכה שלכם. אתם פה כדי להתפתח כפסיכולוגים לעתיד – ובשביל להתפתח צריך להשקיע חשיבה ולמידה, ולפעמים גם לעבור דרך אתגרים אישיים או אתגרים בקשר הטיפולי. זה בית ספר חשוב מאין כמותו, מבטיחה לכם.
חשוב לא פחות: ניסיונו של המקום עם סטודנטים לקראת תואר שני בפסיכולוגיה
מהניסיון שלי הדבר הזה מתפספס ללא מעט מועמדים. כדאי לקחת בחשבון שיש הבדל גדול בין מקום שמדי פעם לוקח סטודנטים כי צריך עזרה, או שממש לאחרונה ״עלה על הסטארטאפ״ הזה (שוב, מזכירה לכם את העניין הציני הזה של כוח עבודה זול… אני פה כותבת את המילים האלו ממקום שרוצה להגן עליכם ממקומות לא הוגנים שכאלה). לבין מקום שממש רגיל להדריך סטודנטים לפסיכולוגיה, מבין את הצרכים שלהם, יודע איך לבנות להם תפקיד, ויודע גם לכתוב המלצה רלוונטית לתואר שני.
מניסיוני, עבודה או התנדבות במקומות האלו עוברת הרבה יותר ״חלק״, כי אתם עוד חדשים בנושא ולא יודעים לתוך מה אתם נכנסים – ועוזר מאד אם בצד השני יש מישהו מנוסה שיודע לכוון בדיוק למה שמצופה מכם, איך הדברים נראים במהלך השנה, מה האחריות שתקבלו (ואיפה אתם לא אמורים להיות אחראיים) וכו׳ וכו׳. ובאופן כללי – זה כלל אצבע ממש טוב כדי לבחור מקום שתצאו ממנו יותר מרוצים.
במקומות מנוסים ומוכרים, אני מעודדת מאד מאד לדבר עם סטודנטים שהיו שם בעבר, ולהבין מהם איך זה היה מבפנים: האם באמת הייתה הדרכה? האם התפקיד היה משמעותי? האם היה יחס רציני לסטודנטים? האם ההמלצה ניתנה בצורה מסודרת? מעודדת אתכם מאד מאד להגיע לקהילה ולאתר אנשים שרלוונטיים לכם לכל השאלות שעולות לכם בראש כשאתם קוראים את המילים שלי.
הקריטריון השלישי: התנאים הטכניים
אני מאמינה גדולה בזה שצריך לבדוק שההתנסות מתאימה לצרכים שלכם ברמה השוטפת: איפה המקום נמצא וכמה זמן נסיעה זה דורש? כמה פעמים בשבוע צריך להגיע ולכמה שעות? האם ישנה גמישות בתקופת מבחנים ואם לא – האם זה מתוך רציונל קליני או כי ״חייבים שתמלאו משבצת״? האם ההתנסות בתשלום או בהתנדבות?
בסוף, שנה אקדמית היא זמן משמעותי. גם מקום מעולה יכול להפוך לבלתי אפשרי אם הוא רחוק מדי, דורש יותר מדי שעות, או לא מתאים לחיים שלכם בפועל.
לגבי עניין התשלום, אני מעודדת מאד לא להסתכל על זה בצורה פשטנית. יש מקומות שלא משלמים אבל נותנים הדרכה מצוינת, ניסיון משמעותי והמלצה טובה. לפעמים יכול להיות עדיף לעבוד בעבודה אחרת בשביל כסף, ובמקביל להתנדב במקום שנותן ערך מקצועי אמיתי. מצד שני, יש מצבים שבהם זה לא מתאים כלכלית או פשוט לא הוגן ולא אפשרי עבורכם. גם זה שיקול לגיטימי.
עד פה הקריטריונים שלא הייתי מוכנה להתפשר עליהם. בפוסט השלישי והאחרון אעבור לקריטריונים נוספים שהם מבחינתי ״נייס טו האב״ וששווה לחלוטין להסתכל עליהם, אבל להחזיק אותם בפרופורציה הנכונה.
להתראות שם,
ספיר
