שאלה אנונימית שעלתה בקבוצה ״לקראת תואר שני בפסיכולוגיה קלינית״ שבה אני מנהלת, גרמה לי לחשוב שבעצם הרבה פעמים נשאלתי לגבי הנושא הזה ולא מצאתי את הזמן להגיב. אני מקווה להעלות כאן את מחשבותיי בנוגע לנושא, בקונטקסט רחב יותר שיכול לגעת להרבה ממי שמגישה מועמדות השנה, ובתקווה שיסייע לסדר קצת את המחשבות ולתת קצת בטחון.
ראשית, אגיד שאני מזהה שהתחושה הכי חזקה שקיימת אצל מועמדות בתקופה הזו היא חרדה, שמתורגמת לעתים קרובות לרצון למצוא את ה"מתכון" שעובד. או כמו שאמרה לי ממש לפני כמה ימים מועמדת בפגישה ראשונה בקליניקה: "ספיר, פשוט בבקשה רק תגידי לי מה לכתוב שם, ומה להגיד, לא אכפת לי מה – ואני אגיד את זה אם אני אדע שזה מבטיח לי קבלה לתואר". היו גם, בשנים קודמות, מועמדות שהציעו לי הרבה כסף כדי שאכתוב להן במו ידיי את התיאור העצמי, "העיקר שיזמנו אותי". זה אולי יכול להישמע קיצוני למי שקורא את זה כאן (וזה אכן מאד לא אתי, וכמובן שאני לא עובדת ככה), אבל אותי זה לוקח גם למקום חומל ומזדהה.
בחורף 2015 התמיינתי בעצמי למגמה הקלינית. הזכרון העיקרי שלי מאז הוא החיפוש שלי אחר אותו "מתכון": כמה שהרדאר שלי היה מוכן לקלוט כל שביב של תנועה בשרירי הפנים של ראשי המגמות בימים הפתוחים. כמה חיפשתי תוך מאמץ וקשב רב את הפידבק בתנועות הגוף של המראיין שלי ואח"כ של הפסיכולוג שלי כשסיפרתי לו על אותו מראיין. כמה שרציתי שרק יגידו לי מה לעשות כדי לרצות "אותם". מה לעשות כדי להיחשב לזו שתהיה פסיכולוגית ראויה.
עברו השנים ואני פסיכולוגית, הרבה יותר רגוע לי מאז שעברתי את אותם מיונים מטלטלים, אבל חווית העמימות שהייתה לי שם עדיין מפעילה אותי. עדיין דוחפת אותי להיות זו שתיתן קצת וודאות לאחרים במקומות שבהם היה לי כל כך קשה וחסר. אני מבינה ומכירה את החוויה הזו ממקום כל כך פרטי – והוא זה שמביא אותי ללוות מועמדים, וגם לכתוב את המילים האלו בתקווה שיגיעו לקהל כמה שיותר רחב.
אני כותבת את כל זה כדי שתבינו שאני לא מסתכלת על החוויה הזו "מלמעלה", אלא רק מפרספקטיבה של מי שכבר עברה את זה, אבל לגמרי יודעת לחזור לאותו חורף של מיונים בסוף 2015 ולהרגיש מחדש את התחושה הזו של "מה לעזאזל הם מחפשים?". השנים שלי מאז, ושיחות עם ממיינים רבים (סיפרתי פה פעם שהציעו לי בעצמי לראיין מועמדים לתואר שני? כמובן שגם לזה סירבתי), כל אלו לימדו אותי שכל הספקולציות הן, סלחו לי על הצרפתית, חארטה. ש"הם" בכלל לא מחפשים תוכן ספציפי, אלא תכונות: בשלות, בגרות, מודעות-עצמית, יכולת התבוננות. אולי גם חדות ואינטליגנציה, נסיון קליני ומחקרי והבנה דינמית, אבל שום דבר שמעוגן לביוגרפיה כזו או אחרת. במילים אחרות, בכל הקשור בסיפור חייכם, "הם" מחפשים להבין מי אתם. והתפקיד שלכם הוא להיות אתם. באמת.
האם זה אומר שצריך להתפשט במסמכים ובראיונות, לתת הכל ולספר בלי פילטרים? ממש לא. האם זה אומר שצריך לשמור לעצמנו את כלל החוויות המורכבות יותר של החיים (אלו שגם פיתחו בנו את חוזקותינו ואת הבגרות שבנו)? ממש לא. כמו תמיד, התשובה היא במקום מסוים באמצע. מקום שבו אתן ואתם תמצאו אם תתבוננו בכנות אל עצמכם ותהיו רגישים וחומלים כלפי מי שהייתם באותה נקודת זמן בחייכם, ואז גם תאזנו את כל ההבנות האלו עם הקונטקסט הממיין שבו אתם נמצאים כיום.
אז איך בעצם עושים את זה?
צעד צעד. בשלב הראשון, של הכתיבה, אני מעודדת מועמדות שלי לחשוב על כך שאת התיאור העצמי שלכן קוראים לא מעט אנשים. יכול להיות ששם מתאים לכתוב את הדברים באופן שמור יותר – לא משיקולים של "האם יזמנו אותי" (כבר אמרתי שזה חארטה. ואני עומדת מאחורי זה לגמרי), אבל כן משיקולים של לשמור על עצמכן בתוך התהליך. לרוב, עבור מי שיש לה איזו "נקודת התלבטות" בולטת כזו, בשלב זה יהיה כנראה מתאים יותר להתייחס אליה בקווים יותר כלליים. לפעמים, תהיה בחירה להשמיט אותה כמעט לגמרי, מתוך ההבנה ששאר המסמך מרשים, ושאותה "נקודת התלבטות" יודעת לזעוק את עצמה לבד כולל השיקולים שגרמו לא לעסוק בה באופן גלוי במסמך. לפעמים הכתיבה תעסוק באותה "נקודת התלבטות" רק עד עומק מסוים, מתוך ההבנה שיהיה ניתן להעמיק יותר בשיח פנים אל פנים. השלב הראשון, של הכתיבה, הוא מוגן יותר, ובעיניי עוזר מאד שהוא כולל תוצר קונקרטי ומעגן – טקסט. יש המון מאחוריו, אבל כרגע, הוא מה שהוא, והוא בשליטתכן, וכך יכול להיות מעוצב על-ידכן אל עבר מוצר מוגמר שאתן מרגישות איתו נוח.
אוסיף פה שלושה טיפים יותר ברורים, שהם דעתי ודעתי בלבד: ראשית, כדאי לוודא שהתיאור לא מכיל פרטים "פורנוגרפיים" שיכולים להתפרש לא שמורים (או לא מתחשבים ושומרים על מי שיקרא את הטקסט. לפעמים בשלב הזה עולה לי במהלך הקריאה אסוציאציה של "אזהרת טריגר" ואז זה קצת מעורר שאלה. זכרונות קשים מאד מפורטים מזמינים פה בעיניי חשיבה נוספת ועבודת עריכה). שנית, כדאי לנקוט משנה זהירות בקביעה של אבחנות מה-DSM או בשימוש במושגים יותר מדי "פסיכולוגיסטיים" שיכולים להתפרש מתיימרים או הגנתיים. אם יש אבחנה שניתנה ע"י איש מקצוע מוסמך, כמובן שאפשר לציין אותה, אבל עיקר המשקל יהיה על החוויה ולא על הכותרת. דבר אחרון: אני חושבת שהדגש צריך להיות על החלטה שלמה, שצבועה כמה שפחות בתחושות של הסתרה או בושה. אני מוצאת שזה מאד משמעותי לאיך שהנושא הזה יוחזק ביניכן לבין עצמכן ולכן יכול להשפיע על השלבים הבאים.
במילים אחרות: השלב הראשון הוא למעשה תהליך. הוא מורכב מכתיבה, חשיבה, עצירה, הרהור, התלבטות, עריכה, עוד קצת כתיבה. בתוך כל אלו מתאפשר משחק של נקודות מבט מרעננות ותובנות חדשות גם לגבי "נקודת ההתלבטות" שלכן, שאחרי הלישה שלה בינכן לבין עצמכן (ואולי גם בשיתוף מי שמלווה אתכן), כבר תהיה לכן איתה היכרות קרובה יותר. זה יעזור לכן מאד להמשך.
בשלבים הבאים, של הראיונות, זה אכן כבר הרבה יותר ניואנסי ומכיל את האלמנט של "החלטה בזמן אמת". אבל כמו שאמרתי – בשלב הזה אתן כבר הרבה יותר חכמות ומכירות את אותה הסוגיה שהעסיקה אתכן. זה השלב שבו אני מייעצת למועמדות שלי לחשוב על גבולות נוקשים וגבולות רכים, בהקשר של אותה "נקודת התלבטות". גבול נוקשה ישרטט את הקו שמעבר לו נמצאים הפרטים שאתן לא רוצות לשתף בהקשר של אותה סוגיה, באופן מוחלט: אולי כי הם כואבים מדי, חשופים מדי, מציפים מדי, אולי מכילים מידע על אנשים קרובים שחשובים לכן, אולי סתם מרגישים פרטיים. לעומתו, גבול רך יעסוק בפרטים, עובדות ומסקנות שאתן מכירות ביניכן לבין עצמכן שיהיו סיטואציות שבהן תרגישו בנוח להביא אותן אל חדר הראיון, ויהיו סיטואציות שלא. כמו שאמרתי, הקונטקסט הממיין הוא גם שיקול פה – ולפעמים יש מראיינת שמרגיש שלשתף איתה משהו יכול להעשיר את השיח ולעזור להעמיק את ההיכרות בינה ובין מי שאתן היום גם בראי אותה חוויה, ולפעמים זה פחות הווייב. שוב, מטרת-העל היא לעזור לצד השני להכיר אתכן, אך מעל הכל להישאר שמורות ומוגנות ולהיות בנקודה שיש בה גם אתגר וחשיפה אך גם נוחות יחסית.
אגב, שימו לב שלא הזכרתי בפוסט בכלל את המילה "מעובד". מעובד, בעיניי, זה ממש לא גולדן-סטנדרט. זו מילה שהשתרשה לה בשיח סביב מועמדות לתואר שני, אבל מתארת משהו שלדעתי האישית הוא לא רלוונטי לבני אדם אנושיים וחיים. פעם היו אומרים שמטפל יכול להיות מטפל רק אם הוא מה שנקרא "Fully Analyzed". היום כבר רוב הגישות מבינות שזה פיקטיבי. אנחנו מטפלים תוך כדי תנועה והתפתחות גם של עצמנו, ושואפים להיות באיזור המרוכך שנקרא "Good Enough". מתוך נקודת המבט הזו, אני מאמינה שכמועמדות מותר שיהיו לכן חוויות שעדיין לא עובדו לגמרי. ואיך אני אוהבת להגיד למועמדות? אתן לא בצק ואתן לא לחם. לא מחפשים שתהיו מעובדות כדי "להיות פסיכולוגיות" מוכנות ומוגמרות עם סרט מלמעלה. כן מחפשים את המוכוונות הראשונית הזו, שנגזרת מתוך התכונות שפירטתי – בשלות, מודעות עצמית, יכולת התבוננות. אלה תכונות שרוכשים מתוך ניסיון חיים ומתוך טיפול מעמיק שיש בו את הפוטנציאל להאיר את עינינו לגבי עצמנו והסביבה בה התפתחנו. בטיפול גם מעבדים תכנים מורכבים, אבל לפעמים העיבוד הוא חלקי וגם זה בסדר, כי זה מה שעובד עבורכן ועבור ההגנות שלכן בנקודת הזמן הספציפית הזאת, ובשילוב עם מודעות גבוהה לכך, זה יכול להוות את ה"Good Enough" בצורה שלפעמים היא ממש מעוררת השראה.
לסיום אוסיף תודה כנה ועמוקה. אספתי את התובנות שהבאתי פה בזכות מועמדות אמיצות ונפלאות שלאורך השנים בטחו בי, פתחו בפניי את הצוהר לנפשן וחלקו איתי 'סודות' לגביהן, שאותם התלבטנו יחד אם וכמה לשתף במהלך המועמדות. לא אפרט מפאת הכבוד הרב שאני רוחשת להן ולהבטחת הסודיות שנתתי להן, אבל אני יכולה להגיד שברמת התוכן פגשתי שם הכל מהכל, ושכל מועמדת כזו שהתקבלה בסופו של דבר, לימדה אותי בדרכה הייחודית על החזקה של מורכבות, וגרמה לי להאמין יותר ויותר בתהליך הממיין הזה, שברוב המכריע של המקרים יודע לזהות חוסן ופוטנציאל. זו הזדמנות לומר שקיבלתי בעצמי הרבה מהמפגש אתכן ושאני גאה לראות אתכן איפה שאתן היום, באשר אתן.
בהצלחה לכל המתמיינות והמתמיינים.
