אחרי-מתא"ם שמח לכולנו!
מועמדות רבות פונות אליי בימים האחרונים כדי להתייעץ איך אפשר לנצל את הימים עד לקבלת ציוני המתא"ם, כדי "לשפר עמדות" לקראת תקופת המיונים הבאה עלינו לטובה. אני מנסה להעלות כאן את הנקודות שנראות לי הכי חשובות ומרכזיות, וכמובן מזמינה להוסיף לדיון, לשאול, לחלוק עליי ולייצר דיאלוג שיוכל לעזור לכולנו להתחיל את התקופה הזו ברגל ימין. מוכנים? אז יאללה.
1. בעיקר, והכי חשוב – לנשום. אנחנו נצטרך את החמצן הזה לחודשים הקרובים – כי את התשובות נקבל ככל הנראה רק ביולי 2023. ומעבר לזה שזה הולך להיות ארוך, תקופת המיונים מכילה גם נקודות מערערות ומטלטלות, שיצריכו פה ושם לעלות ו"לקחת אוויר". תחשבו על ההבדל בין ריצת 200 מטר לריצת מרתון, זו אנלוגיה די טובה: אנחנו לא מתכוננות פה לספרינט. אי אפשר לעשות את התהליך הזה בבת-אחת, וגם לא מומלץ להגיע לדד-ליינים עם הלשון בחוץ. יש ויהיו נקודות שבירה וזה (לצערנו) חלק ממה שהתהליך מזמן וכדאי להשאיר מקום גם לזה. בנוסף, אחד הדברים שתהליך המועמדות יכול לשפר אצלכן, ושיעזור לכן גם מאד בעתיד, זה להכיר את עצמכן היטב. אז היום זו נקודה ראשונית טובה לשאול את עצמכן מה זה בשבילכן "לקחת אוויר", ולעזור לעצמכן להגיע לתהליך הזה בסטייט-אוף-מיינד כמה שיותר פנוי. כך, תוכלו לשמור על עצמכן בתוכו רעננות ויעילות ומחוברות לעצמכן לאורך זמן.
באותו נושא, אם החלטתן שאתן מעדיפות להניח בצד כרגע את הכל, ולהתניע רק כשתקבלו את הציון וכתלות בו – זה לגמרי אחלה. הפוסט הזה מיועד למי שהחרדה שלו מניעה אותו לפעולה (והיי, גם זה לגמרי קול!). יש כאלו שנחים על זרי ההימנעות כרגע, תנו לעצמכם את זה. מניסיון, הקבוצה שלנו תהיה פה גם בהמשך ויעלו בה כל הזמן שאלות ודיונים רלוונטיים, ותמיד אפשר גם ללכת ולקרוא מידע משנים קודמות. אתם לא תפספסו כלום אם תנוחו עוד כמה ימים. אז באמת, תסגרו את הפוסט הזה ותחזרו אליו כשהציון יהיה בידכם. עד אז, ממליצה על דוקו-פשע בנטפליקס.
ובואו נפתח משהו אם אני כבר פה. במשך השנים אני שומעת תהודה ממועמדים על כך שהקבוצה מלחיצה אותם. אז הנה, אני אומרת לכם משהו שאף אדמין בפייסבוק לעולם לא יגיד לחברי הקבוצה שלו – וזה כי אני עושה את התפקיד שלי פה מתוך תחושת שליחות אמיתית, והקבוצה היא רק פלטפורמה לזה: העולם לא יתמוטט אם תכבו את הנוטיפיקיישנז מהקבוצה. העולם גם ימשיך להסתובב אם תצאו מהקבוצה ברגעים שאתם תופסים את עצמכם מרפרשים פה ללא הפסקה ומחכים במתח לקרוא אם כבר התחילו לזמן בת"א לסבב שני (אתם צוחקים אבל בעוד שלושה חודשים תתפסו את עצמכם עושים בדיוק את זה..). זה מיותר, זה מסריט, שמעו מפסיכולוגית – זה קצת אובססיבי. הקבוצה פה כדי לעזור לכם: שלא תהיו לבד בשיט, שתוכלו להתייעץ ולשאול, לחפש מידע ולקבל קצת וודאות. אבל אם היא הופכת להיות מקור-מתח, שם זה המקום שלכם להסיט אותה בחזרה למקום שאותו היא מיועדת למלא.
2. אם החלטתם לצלול לתוך התהליך, נתחיל בלייט: אני מציעה בחום לבדוק שיש לכם את כל המסמכים הבירוקרטיים שדרושים כדי להגיש מועמדות. למשל, אם צריך לנדנד למזכירות כדי שיפיקו לכם גיליון ציונים – עכשיו זה זמן מעולה לזה, בלי שזה יעורר בכם סטרס מיותר יומיים לפני ההגשה. אם תמונת הפספורט הכי עדכנית שלכם זו ההיא מסיום התיכון – יכול להיות שעכשיו זו הזדמנות טובה לסגור את הפינה ולעדכן אותה. מעבר לזה, אל תתחילו להיכנס יותר מדי לכל הפירוטים של כל מוסד ומוסד, כמה העתקים הם רוצים ממה ולאיזה כתובות לשלוח – ראשית, כי יש סיכוי קטן שהם יעדכנו את ההנחיות, וחשוב מכך, כי שווה לחכות לקובץ "מורה הנבוכים" שמכינים אופק בכל שנה – שמרכז את כל המידע בצורה נוחה ומסודרת.
בהמשך לכך, בשנים האחרונות נוכחתי לגלות שהחלק שנוטה להיות הכי מתסכל ומלחיץ עבור מועמדים הוא ה"מרדף" אחר הממליצים. שלא תבינו לא נכון: רוב הממליצים אחראיים ונעימים, מבינים את המורכבות של התהליך ולגמרי אפשר לסמוך עליהם (ובכל מקרה, את ההמלצות עצמן לרוב אפשר לשלוח אפילו אחרי הדד-ליין של ההגשות, אז עוד לגמרי מוקדם כדי לדאוג). בנוסף, כמובן שאם השקעתם שנה שלמה במחקר או בחונכות, לגמרי מגיע לכם לקבל פידבק על העבודה הקשה שלכם ועוד לא שמעתי על מקום שהבטיח המלצה ולא קיים. אבל כדי להיות על הצד הבטוח, שווה כבר מעכשיו לפנות אליהם ולדעת שהנושא הזה מתקדם. הממליצים הם לרוב חוקרים ומטפלים עסוקים, שנוטים לדחיינות בדיוק כמונו, ולפעמים יכולים לעבור כמה שבועות עד שהם מתפנים לזה, ופשוט חבל שתכססו ציפורניים ככל שמועד ההגשות מתקרב. העצה שלי היא לעזור להם לעזור לכם: אם עבר זמן, כדאי שתזכירו להם מי אתם, תנסו להקל (לצרף את הפורמט האחיד למייל, למשל), תהיו נעימים אבל גם תגדירו בבירור את מה שאתם צריכים ולמתי.
3. תמיד אפשר להתחיל לכתוב טיוטה כללית של התיאור העצמי שלכם. תכלס, הרי בכל מקרה תצטרכו להגיע למשימה הזאת, ויכול להיות שיעזור לכם לדעת שכבר יש לכם משהו ראשוני שכתוב ושמור איפשהו.
אז תתפסו את עצמכם באיזה יום פנוי ופשוט תשבו לכתוב. מה כותבים? את עצמכם. בשלווה. חלק-חלק. אולי כל פעם קצת. אולי בבת אחת ואז להוסיף כשנזכרות בעוד משהו חשוב. למסמכי התיאור העצמי יש אלפי צורות וכולן נכונות וטובות. תעלו על הדף את מה שנראה לכם משמעותי בהקשר של סיפור החיים שלכם והאירועים שעיצבו אתכם להיות מי שאתם. פשוט כך. אני אנסה לתת כמה טיפים ממסגרים שיכולים קצת לסייע, אבל מעבר לזה – באמת, באמת, תהיו אתם. זה הכי עובד.בלי לקרוא תיאורים של אחרים, בלי להתייעץ עם הפסיכולוגית – פשוט לצלול לזה לרגע, ובאמת לסמוך על עצמכם שאתם יכולים להתמודד עם המשימה העמומה הזאת. שהבסיס יהיה אתם. זה טיפ הזהב.
ומה מעבר לזה? אני אנסה לשתף מהניסיון שלי:
א. תחזיקו בראש שמה שאתם כותבים כרגע, ממש לא צריך להיות המוצר המוגמר שתגישו. מניסיון, זה עוזר לפלואו ומפחית חרדה להזכיר לעצמכם שזו רק טיוטה, שאתם לא מחויבים לניסוחים או לתוכן, ושיש לכם עוד המון זמן להתלבט את מה להכניס בסופו של דבר למסמך ואת מה להשאיר בחוץ. שחקו עם זה ותנו לעצמכן לראות מה מרגיש לכם נכון ומתאים.
ב. אני ממליצה למועמדות ומועמדים בחום לעבוד על מסמך אחד לאורך כל הדרך, ורק כשהוא מרגיש לכן ממש מוכן, אפוי ומלוטש (משהו שיקרה עוד חודשיים-שלושה) – רק אז, ממש ממש בישורת האחרונה, להתחיל להתאים אותו לדרישות של המוסדות השונים. מניסיון, עוזר מאד מאד כשלא צריך להחיל כל שינוי על שבעה מסמכים במקביל. חכו עם שלב הפיצול כמה שיותר.
ג. אלא אם כן יש לכם כישרון ספרותי יוצא דופן, אני ממליצה לכתוב את הדברים באופן כרונולוגי מילדות ועד היום. זה יעזור לכם לארגן את המידע כך שגם אתם וגם הקורא תוכלו לזהות בו התפתחות אישיותית, שהיא מושג מפתח בהקשר של המסמך (אני בכוונה לא מפרטת על זה פה, כי זה לגמרי נושא לדיון מעמיק ועוד מוקדם לעסוק בזה. כרגע פשוט תכתבו ותסמכו עליי שזה יבוא לבד – ביניכם לבין עצמכם או מול מי שילווה אתכן בתהליך). להרבה מועמדים יש נטייה לכתוב את המסמך לפי נושאים: לימודים, משפחה, זוגיות, וכך הלאה. זה פחות מומלץ, כי זה מקשה על הקורא "לגדול" איתכם לאורך המסמך ותוך כדי הקריאה, ולכן, מהניסיון האישי שלי עדיף להימנע מזה.
ד. אתם מכירים את כישורי הכתיבה שלכם. אם יש לכם נטיה להאריך ו"לחפור" (אתם חושבים שאתם בקטגוריה הזאת לבד? חח תראו את הפוסט הזה) אני ממליצה לפזול בחצי עין ולבדוק שאתן לא גולשות יתר על המידה. לקבל בסוף טיוטה של 20 עמודים יכול לייצר לכן הרבה עבודה מתישה, בעיקר רגשית – כי הרי כבר כל כך נקשרתן לתוכן. כשאני עובדת עם מועמדות אני נותנת להן מגבלה של חמישה עמודים לטיוטה (בפונט דיוויד 12, רווח כפול, ובלי משחק עם שוליים ותחכומים שכאלה). זה עדיין הרבה ביחס למסמך הרזה שמגישים בסוף, אבל זה מונע מקרים של אובר-פירוט והתפייטות על גבי הדף, שיכולה להיות מרתקת למסמך אוטוביוגרפי אבל מפספסת את המטרה בהקשר של הגשת מועמדות לתואר שני.
ה. אחרי שסיימתן לכתוב משהו ראשוני, נסו לעבור על הטקסט שכתבתן ולשזור בו מסקנות אינטרוספקטיביות. שאלו את עצמכן – איך המקרה הזה השפיע עליי? איך התקופה הזו קשורה למי שאני היום? איך הרגשתי תוך כדי החוויה ההיא? מה אני חושבת על כל זה בדיעבד? מה הקשר עם האדם הזה עיצב בי ולימד אותי? וכל מיני שאלות שבעצם יתנו לקורא (וגם לכן) מידע לא רק על מה קרה, אלא גם על איך זה השפיע עליכן ברמה האישיותית.
כל הטיפים שכתבתי מתייחסים לתיאור העצמי כמסמך אחיד. יש מוסדות שבכלל מבקשים לענות על שאלון במקום זה – בדרך כלל אני מציעה להגיע לשאלונים האלו רק בשלב האחרון, אחרי שאתם כבר מכירים את הנרטיב שלכם וקל לכם "ליצוק" אותו לתוך שאלון יותר מובנה, ומקסימום להוסיף פה ושם מידע שטרם כתבתן.
לבסוף, אגיד שוב, תהיו אתן. שנים של ניסיון לימדו אותי שכנות זה הדבר היחיד שבאמת עובד במיונים האלו. שווה לתרגל את זה כבר מעכשיו.
המון המון בהצלחה!
ספיר
