סטטיסטיקות המתקבלים לקלינית: פרק שישי ואחרון – ההבדלים בין תתי-המגמות

את הפרקים הראשונים של הניתוח אפשר לקרוא כאן, כאן כאן, כאן וכאן בהתאמה. וזהו הפרק השישי והאחרון.

פרק שישי – ההבדלים בין תתי-המגמות:

הנתונים שאספנו מעידים על כך שיש הבדלים מעניינים מאד בין תתי-המגמות. נציג אותם ואח״כ נדון על מה שכנראה עומד בבסיסם.
ראשית, נראה שיש קשר מעניין בין הדירוג ומספר ניסיונות הקבלה הממוצעים עבור שלושת מגמות הלימוד:

למגמה הגרונטולוגית יש את הדירוג הנמוך ביותר עם ממוצע של 1.98, לאחר מכן המגמה קלינית עם 1.5,  וקלינית ילד עם הדירוג הממוצע הגבוה ביותר 1.28. מספר ניסיונות הקבלה למגמות נראה די דומה בסה״כ, אם כי גם בו יש ״עדיפות״ לקלינית ילד (1.09), אחריה קלינית (1.18) ולבסוף גרונטולוגית (1.2). 

זאת ועוד, נראה כי יש הבדל בין תתי המגמות (קלינית ילד, מבוגר וגרונטולוגית) בהסתכלות על ציוני המועמדים: נראה שבאופן כללי, בקלינית הדרישות הן הגבוהות ביותר ובגרונטולוגית הן הנמוכות ביותר. מניסיוני, דרישות אלו הן פועל יוצא של ביקוש למגמות, שאותו מראה הגרף הקודם. ואם להסתכל ברמה הכי רחבה – זו תוצאה של העובדה שמועמדים מעדיפים להשאיר לעצמם ״את כל האופציות פתוחות״, ולכן לבחור במה שנחשב שפותח כמה שיותר דלתות – את זה הוכיחה לנו המגמה המשולבת בבר-אילן, שבה במחזור הראשון לא היה סטודנט אחד שבחר במגמה השיקומית, ולכן בפועל היא הייתה מגמה קלינית לחלוטין. למה זה כך? זה כך, בעיניי, כיוון שמועמדים נוטים לחשוב (ובצדק לצערנו) שהמעבר מקלינית לשיקומית הוא קל יותר מאשר ההפך. אבל אני סוטה מהנושא.. כאן, חשוב לומר שדווקא המעבר מטיפול בילדים לטיפול במבוגרים נחשב בקרב פסיכולוגים טבעי וקל יותר, ולכן הבחירה הזו לא בהכרח תואמת את העיקרון של פתיחת הדלתות. (ונתוני הקבלה, אגב, מלמדים אותנו באופן עקבי ש״קל״ יותר להתקבל למגמת קלינית-ילד מאשר למגמת קלינית-מבוגר. שוב, תוצאה של ביקוש והיצע בלבד).

עוד מבט מעניין על נתונים אלו הוא המבט על הפיזור: נראה שבהסתכלות על ציוני התואר, הפיזור יחסית דומה בין שלושת תתי המגמות. לעומת זאת, פיזור ציוני המתא״ם, מראה שונות גדולה בין המגמות בהיבט זה:

יחד עם זאת, נראה שיש בכל זאת הבדל בגישה של מועמדות ומועמדים למגמות שהן לא המגמה ה״הקלאסית״ של קלינית-מבוגר: כאשר המועמדות לקלינית-ילד נוטות להיות מועמדות ש״מכוונות״ ספציפית לתחום זה (ולכן גם מדרגות אותו גבוה, כפי שכבר ראינו), בעוד המועמדות לקלינית-גרונטולוגית נוטות להירשם למגמה זו כמעין פשרה (ייתכן כפועל של נתוניהם: ניתן לראות זאת לפי ממוצע והתפלגות הציונים, וכן ע״פ מספר ניסיונות ההגשה, שהוא גבוה יותר בתת-מגמה זו). 

אוסיף כאן את הניסיון שלי: הייתי מייחסת את הנתונים לכך שמועמדים עם ציון מתא״ם גבוה, נוטים לבחור במגמות שנחשבות בעיניהם לכאלו ש״פותחות יותר דלתות״ (קלינית מבוגר), ולעומתם, מועמדים עם ציון מתא״ם נמוך נוטים ״להתפשר״ על מגמות קליניות ״פחות מבוקשות״ ומצומצמות יותר מבחינת אוכלוסיית הטיפול (קלינית ילד, ואח״כ קלינית-גרונטולוגית). בנקודה זו, אדגיש שעל לא עוול בכפה, המגמה הגרונטולוגית היא מגמה מצוינת שעלולה לפעמים להיחשב בטעות כ״פשרה״. חייבת לומר שקשה לי לפגוש את הנתונים האלו במיוחד לאור היותי פסיכולוגית שלמדה במגמת טווח החיים, ובפועל מתמחה עם אוכלוסיית הגיל השלישי, אוכלוסיה שמלמדת אותי לעומק על נפשו של אדם והשפעת השנים וניסיון החיים עליה, בצורה מרתקת ומרגשת. בנוסף, יוצא לי לחוות מקרוב את הפרקטיקנטים של המגמה הזו, שהם חדים, חכמים ועמוקים מאין כמותם, וזוכים להכשרה רצינית ומקצועית מאד.

עוד נתון אחרון ומעניין בהקשר של המגמות, הוא כי בעוד בכל המגמות ישנו פער בין הגברים והנשים, פער זה בולט במיוחד במגמת קלינית-ילד, שבה אחוז הנשים הוא כמעט מוחלט. נתון שאפשר לייחס לנטיה של נשים להתחבר למגמה זו.

אז זהו. עד כאן הפרק השישי והאחרון 🙂 איך היה לכם? עזר לכם? תרגישו חופשי ליצור איתי קשר – להגיד או לשאול, ממש בקצה התחתון של העמוד. והכי חשוב – בהצלחה במיונים!