סטטיסטיקות המתקבלים לקלינית: פרק חמישי – ניסיון עבר בטיפול, במחקר ובעבודה מעשית

את הפרקים הראשונים של הניתוח אפשר לקרוא כאן, כאן כאן וכאן, בהתאמה. וזהו הפרק החמישי.

פרק חמישי – ניסיון עבר בטיפול, במחקר ובעבודה מעשית:

נתחיל מהרגעה חשובה: עקרונית נראה שמשך הזמן בטיפול (כלומר, כמטופלים), אינו גורם מכריע בקבלה לתואר שני. לראייה, 20% מהמתקבלים מעולם לא היו בטיפול, ועוד 33% מתוכם היו בטיפולים שמשכם לא עלה על חצי שנה:

מהעוגה ניתן לראות שלתואר שני מתקבלים מגוון של אנשים, חלקם ללא ניסיון כלל בטיפול. בהקשר זה, שווה להוסיף שמניסיוני האישי כמעט ואין מראיינים ש״פוסלים״ מועמדות מראש רק על העובדה שמעולם לא היו בטיפול (אם כי אני יודעת על בודדים שכן… בעיניי זה חסר הגיון או הוגנות). אם כן, למה בכל-זאת השתרשה עם השנים ה״מסורת״ המפוקפקת של ללכת לטיפול לפני הראיונות לתואר שני? זה כיוון שבטיפול מתחדדת מאד היכולת שלנו להתבונן ולהכיר את עצמנו, ומעמיקה הבשלות שלנו – תחומים שבהחלט נבדקים בראיונות הקבלה. מהצד השני, חשוב לומר שלהגיע לטיפולים במטרה בלעדית ״להתקבל לתואר שני״, מניסיוני יכול להוביל לטיפולים שטוחים, מהוססים, שחסרים את ההתמסרות הדרושה לתהליך טיפולי מעמיק וכנה. זה לא אומר שזה תמיד ככה, לפעמים מגיעים ״בשביל המיונים״ ונשארים בשביל התהליך – אבל חשוב גם לקחת בחשבון שהטיפול הוא לא ״סימון וי״ בדרך אל הקבלה. בליווי, אני מזמינה מועמדות ומועמדים לחשוב מדוע חשוב שיכירו את עצמם לעומק ואת הסטינג הטיפולי לפני שהם מתחילים להיות מטפלים בעצמם – ולראות איך כל אחד ואחת מתחבר לזה ממקומו האישי.

עם כל האמור, שווה לקחת בחשבון שעלינו על פערים בין המוסדות בהתייחסות לניסיון כמטופלים – ניתן לראות בגרף הבא, שממוצע משך הטיפול האישי של מועמדים שהתקבלו לאונ׳ העברית נמוך משמעותית מהממוצע הרוחבי (וניתן להסיק בזהירות שזהו לא נתון מסנן במוסד זה – כמו גם, כנראה ומניסיוני, בחיפה, המכללה למנהל וב״ג). לעומתם, נראה שבת״א, רופין, רייכמן, האקדמית, ב״א, וביתר-שאת באחווה, מתקבלים מועמדים עם ניסיון די עשיר כמטופלים. הנתונים הם לפי חודשים בטיפול:

ניסיון מחקרי ומעשי:

לעומת ניסיון בטיפול, החשיבות לניסיון מחקרי ומעשי הם כנראה קריטיים יותר, והם מהווים כמעט באופן גורף חסם כניסה לקבלה לתואר שני (נתון לא מפתיע…). מה שכן, מעניין לראות שיש שונות בין המוסדות בהתייחסות לרקע המחקרי והמעשי. כך למשל, לאורך השנים נראה שבמכללה למנהל, העברית, האקדמית ורופין, התקבלו אנשים עם ניסיון מחקרי מינימלי יחסית (סביב שנה), בעוד בחיפה ואחווה הניסיון הממוצע חוצה את קו השנה וחצי. מבחינת ניסיון מעשי: העברית והמכללה למנהל גם כאן בגישה יותר משחררת (סביב שנה ורבע), בעוד בחיפה, אחווה וגם האקדמית נראה שיש חשיבות לניסיון מעשי (שוב, חוצה את קו השנה וחצי). הנתונים באדום הם של ניסיון מחקרי, ובכחול של ניסיון מעשי:

נראה שהנתונים יכולים ללמד אותנו על כך שהעברית והמכללה למנהל פחות קפדנים על הניסיון. אבל מתוך ניסיון והיכרות עם המוסדות המוזכרים, נראה שלהתנהלות הלכאורה-דומה יש סיבות שונות מאד: בעברית, הייתי מהמרת שזה פועל יוצא של המשקל המשמעותי שהם שמים על ציוני המתא״ם, בעוד שבמכללה למנהל, הייתי מהמרת שמדובר בפועל יוצא של חוסר-היכולת של המוסד להיות מאד בררנים בין המועמדים (היות ומדובר בינתיים במגמה קלינית יחסית חדשה). אנחנו גם לומדים מהנתונים שאחווה וחיפה קפדנים על בדיקת הרקע של המועמדים שלהם, וגם לומדים מתוך הפערים בין  שבאקדמית וברופין נותנים משקל רב יותר לניסיון המעשי בהשוואה לניסיון המחקרי – מה שמאד מסתדר עם האווירה הכללית של המגמות והטיית המשקל לכיוון הקליני לעומת מחקר.

עוד נתון מעניין בהקשר זה, הוא שמצאנו שהגברים שהתקבלו הם בעלי יותר ניסיון מחקרי ביחס לניסיון המעשי (לא צירפנו את הגרפים של נתונים אלו).

עד כאן הפרק החמישי. ניפגש בפרק השישי והאחרון שבו ננתח את ההבדלים בין תתי-המגמות