טיפים לתקופת ההמתנה לראיונות

[פוסט שעלה בקבוצת הפייסבוק לפני מספר שנים, ורלוונטי בכל שנה מחדש]

היי לכולן!
תקופת המיונים היא מהתקופות העמוסות ביותר בקבוצה הזו – ולא סתם. זה באמת מאד מעסיק: יש המון סטרס, אי וודאות, תחושה שהכל גורלי ושלהכל יש משמעות. בתקופה הזו, מגיעות אליי הרבה שאלות, ועם הזמן והניסיון גם יש עצות וטיפים שאני מרגישה שהם די כוללים – וחבל בעיניי לא לשתף אותם עם כולכן וכמובן גם עם הדורות הבאים של המתמיינים.
מה זה אומר אם עוד לא זומנתי?
בגדול, בשלב הזה – זה באמת עוד לא אומר כלום. הלוואי שיכלתי לתייג פה את אותן מועמדות שובבות (אתן יודעות מי אתן!) שדיברתי איתן אתמול-שלשום והיו שבורות ומלאות אשמה, והיום זורחות משמחה כי התקשרו אליהן ממגמה זו או אחרת. בינתיים, אין אף מוסד שסיים לזמן למגמה הקלינית. שניה, בואו נגיד את זה שוב: אין. אף. מוסד. שסיים. לזמן. זה אומר שבעצם הכל עוד פתוח, ואפשר לשמור את המחשבות השחורות להמשך הדרך. מתי בהמשך הדרך? זו שאלה מעולה. האמת היא שבשנים קודמות היה מושג בערך מתי, אבל השנה הרבה מוסדות הזדרזו בזימונים, ועדיין מוקדם לדעת מתי יסתיימו הזימונים. קחו בחשבון שהעברית ותל-אביב למשל עדיין לא התחילו, ורגע לפני שאתן מספרות לעצמכן ש"בחיפה בטוח אין סיכוי כי הם מזמנים כבר כמה שבועות!" דעו שהניסיון מלמד שחיפה הם תמיד הראשונים להתחיל אבל גם תקופת המיונים שלהם נוטה להיות מהארוכות בהשוואה למוסדות אחרים (כך לפחות היה בשנים הקודמות, כי כמו שכולנו רואים השנה הם משחקים משחק קצת שונה… )
אז מה לעשות בינתיים?
אני מכווינה מועמדות בימים האחרונים לחשוב שניה רציונלית על איך פועלים הזימונים "מאחורי הקלעים" – למשל, יש ערימת תיקים במזכירות, שלרוב מטפלים בהם בסדר יחסית אקראי, יש למשל מקומות שמחלקים בהם את התיקים למראיינות, ואז המראיינת מוודאת שהיא לא מכירה את המועמדת, ואז תיק הולך וחוזר ממקום אחד למשנהו עד שנמצאת מראיינת חדשה, אז, המראיינת מוצאת זמן פנוי, ומבקשת מהמזכירות לזמן, וכך יכול להיות שדברים נדחים ביום-יומיים. יש מקומות שאמנם "התחילו לזמן" אבל אני יודעת על מראיינות שעדיין לא התחילו את הרשימה שלהן – זה כנראה כי משהו בלו"ז שלהן "תקוע" (אולי כנס? טיסה לחו"ל? אולי הן סתם חולות כמה ימים ובינתיים אתן מחכות לזימון?). במקומות אחרים, יש עניינים אדמיניסטרטיביים מסורבלים כמו למצוא חדר גדול פנוי להעביר בו דינמיקה קבוצתית, לסנכרן יומנים של שתי המראיינות (אתן יודעות כמה עמוס לו"ז של מראיינת לקלינית..?), ואז צריך למצוא גם דוקטורנטית או מאסטרנטית שיכולה בזמן הזה לשבת בחדר ולתעד את המתרחש. אחרי כל זה, מתחילים לזמן כמה מועמדות – ואלו שלא זומנו, יזומנו ב"גוש" הבא, ושוב יכולות להיות מעוכבות בכמה ימים. למה אני חופרת לכם את כל זה? כי אני יודעת ב-ד-י-ו-ק מה המחשבות שלכן: "זה הכל בגלל המתא"ם שלי, אני בטוח לא אזומן ואצטרך לגשת לזה שוב!", "זה הכל ההמלצה המחקרית, ידעתי שהיא לא תפרגן לי!", "זה בגלל שעשיתי את התואר הראשון שלי ב-X ולא ב-Y!", "זה בגלל שבשנה ב' התעצלתי לגשת למועד ב' בפיזיולוגית וזה דפק לי את כל הממוצע" – אני אומרת, חכו שניה עם כלללל הספקולציות, זה הזמן לשלוף את התיאור הזה שלי ולהגיד: "אוקיי, זו בטח סתם טעות או עיכוב של מזכירה" – אם לא תזומנו עוד חודש מהיום, יכול להיות שהתשובה שלי תהיה אחרת, אבל כרגע – אני לא רואה סיבה לשקוע ברומינציות. וגם, אני לא חושבת שזה כל כך נורא להצטייד בקצת הכחשה או אינטלקטואליזציה, מנגנוני הגנה הם דבר נהדר בסיטואציה שלנו..
במי להיעזר כדי להתכונן לראיונות?
בעיניי, מי שעבר את המיונים הללו בשנים הקודמות יכול לעזור מאד במתן טיפים, אז אני מעודדת מאד מאד את למודות הניסיון להגיב ואני כמובן אוסיף פה את הטיפים שלי בשמחה, אבל אני גם רוצה לציין שלדעתי הסיוע שאפשר לתת למועמדת שיש היכרות איתה ועם סיפורה האישי וההגשה שלה – היא גדולה לאין שיעור מהטיפים ה"גנריים" יותר, אז אם יש לכן היכרות מעט מעמיקה יותר עם מישהי שעברה את התהליך הזה בעבר אני מעודדת אתכן מאד להיעזר בה. זו יכולה להיות חברה, אחת המתנדבות הרבות שיש בקבוצה שהתמיינו בשנים הקודמות ו"מעבירות את זה הלאה", מישהי שהייתן עוזרות מחקר שלה, לפעמים מתאים לשתף את הפסיכולוגית, וישנה גם האופציה של סיוע בתשלום (יש רבים שלא זקוקים להכנה בתשלום והיא אינה הכרח, אבל אם בחרתן באופציה הזו, נסו לבחור במישהי שאתן מוצאות בה ביטחון. אם בגלל הכשרתה, היכרות קודמת או המלצות. בעניין הזה, למען הסר ספק – אני ממש לא מעודדת אתכן לפנות אליי לעזרה בתשלום – והשנה אני גם לא מקבלת מועמדות חדשות)
בקיצור, מה הטיפים שלך?
את ההכנה לראיונות אני מציעה לחלק לכמה חלקים – עבודת הכנה על המראיינת, הכנה על החלק הקליני, החלק של ההתנסות המעשית והחלק המחקרי. אתייחס לכל אחד מהם:
1. בעבודת ההכנה על המראיינת, אני מציעה להתחיל מחיפוש בגוגל – ואז ללחוץ על "סרטונים" ופשוט לחפש אם יש תיעוד ווידאו של המראיינת שלכם. אני מציעה את זה חלקית כי יש בי מן הסטוקריות, אבל גם כי אני חושבת שזה עוזר מאד מאד להתכונן – מבחינתכן, אתן סתם צופות בווידאו, מה שלא מעורר חרדה במיוחד, ועל הדרך, נסו להיות ערות לדמות הזו: איך היא נראית, מהי שפת הגוף שלה, מהו הטון דיבור ורמות האנרגיה, אולי היא גם מעורר בכן משהו – נראית לכן "פסיכולוגית קלאסית" מהורהרת ומכילה? או אולי דווקא משהו בה כריזמטי ותוקפני? אולי היא מגמגמת או שיש לה מבטא כבד? או אולי נכות פיזית כלשהי? כל אלו עוזרים מאד לא להיות מופתעים ביום הראיון, וגם מונעים השלכות מיותרות. מישהי שראיתן מדבר בווידאו באופן קצת מנומנם על המחקר שלה באיזו תוכנית בוקר, פחות סביר שתצאו מהראיון שלה בתחושה של "בטח שיעממתי אותה", כי אתן מכירות אותה בעוד קונטקסטים, וזה עוזר מאד לפרש. גם לפגוש פתאום מראיינת שסובלת מקושי פיזי כלשהו יכול להיות מפתיע ומבלבל מאד, ולהוסיף למבוכה וללחץ שבמפגש. לא מצאתן ווידאו? לא נורא, חיפוש בגוגל תמונות זו התחנה הבאה שלכן, ומיד אחריה – חיפוש בקבוצה וטירגוט מרואיינות משנים קודמות.
אחרי שאספתן את כל המידע הג'וסי, כנסו לאתר של המוסד בו היא מלמדת וקראו עליה קצת שם, שם תמצאו איך היא מציגה את עצמה ולרוב תוכלו לקבל תמונה על קצה המזלג של מה מעניין אותה לחקור. אם אתן מתכוננות לראיון מחקרי – הייתי מוסיפה בחלק הזה גם חיפוש בסקולר של המאמרים שהיא פירסמה. בחלק מהמקרים יש ממש המון מאמרים, אז שווה לעשות וויתור מושכל על חלקים נרחבים ולהתמקד במאמרים העדכניים יותר.
2. בהכנה על החלק הקליני והחלק של ההתנסות המעשית, אני מציעה לחזור שוב למסמך התיאור העצמי ששלחתן למוסד הספציפי, וגם לחזור לקריאה של תיעודים שיש לכן מההתנסות בשדה (אולי עבודה שכתבתן במסגרת קורס בלימודים? אולי תיאורים שהבאתן להדרכות?). אחרי הריענון הזה, שבו צמודות מאד לכפתור החיפוש בקבוצה וצרו לכן מאגר של שאלות רלוונטיות שחוזרות בראיונות, חשבו עם עצמכן איך הייתן עונות לכל שאלה (בחלק הזה, אני ממש מציעה *לא* לכתוב לעצמכן תשובה "מוכנה מראש". אתן יכולות לכתוב שניים-שלושה בולטים, אבל בעיקר חשוב להשאיר מקום לגמישות, להאריך או לקצר במידת הצורך, וכתיבה מראש עלולה "לתקוע" אתכן במידה ותהיו קצת בלחץ). על החלקים האלו אני חושבת שעוזר מאד לא להתכונן לבד – למשל, אם יש מישהי שאתן נעזרות בה, בקשו ממנה לקרוא את התיאור שלכן ולשאול אתכן שאלות שעולות מתוכו או לסמן איזורים במסמך שנראים מעניינים במיוחד או מעוררי סקרנות.
3. בהכנה על החלק המחקרי, קראו שוב את הצעת המחקר ששלחתן ואת ההתנסויות המחקריות שלכן (סמינריון שכבר הספיק להעלות אבק, עבודה שהכנתן לישיבת מעבדה במסגרת מחקר מודרך וכו'). נסו לחשוב מה היה התפקיד שלכן באותה ההתנסות, מה זה לימד אתכן, אם אתן הייתן אלו שתכננו את הניסוי – למה תכננתן אותו דווקא ככה? מה היה מערך המחקר או המבחן הסטטיסטי שבו השתמשתן ולמה? מה יכולות להיות המגבלות של ההצעה שלכן ואיך אפשר להתמודד איתן במחקר הנוכחי או במחקרי המשך?
איך להתנהל בתוך הראיון?
אני חושבת שזה תלוי מ-א-ד אם מדובר בראיון אישי או קבוצתי, האם הוא ראיון דינאמי, מחקרי או שניהם, וכמובן מי המראיינות ולאיזו מגמה. בכלליות, קחו בחשבון שתהיו בלחץ, אבל הנה עוד משהו שכדאי לדעת – כולן בלחץ במעמד הזה. והמראיינים יודעים את זה. כמובן, עשו וחשבו את מה שעוזר לכן להירגע: מהניסיון שלי, יש כאלו שעוזר להן להיזכר כמה אלטרנטיבות יש למוסד הספציפי או בכלל למיונים לקלינית, יש כאלו שעוזר להן לחשוב על הנקודת חוזקה שלהן (מתא"ם גבוה? הרבה ניסיון קליני?), יש כאלו שעוזר להן להגיע חצי שעה לפני הזמן ולא לדאוג מפקקים, יש כאלו שעוזר להן לדעת שכולם עושים שטויות של לחץ בתוך הראיון (רוצות סיפור אישי? סבבה: אז בראיון שלי בבן-גוריון שכחתי את השם של וויניקוט. אבל חכו, זה לא הכל. ההתמודדות שלי עם זה הייתה להגיד למראיינת: "נו נו, אוף, אני לא מאמינה שאני שוכחת את השם שלו.. הוא אחד הידועים ביותר, נו, זה עם האם טובה-דיה". עברתי את הראיון הזה, אגב). ובקיצור, המוסדות לא מחפשים את המועמדת שלא נלחצת. וגם לא את זו שהיא פסיכולוגית בשלה. הם מחפשים את מי שהם מזהים בה את הפוטנציאל ללמוד להיות מטפלת וחוקרת טובה – את האיכות הראשונית הזאת, שכנראה לרוב מי שקוראת את הפוסט הזה – יש.
בעניין צידי, לכל אורך הדרך, אל תשכחו מה הגבולות שלכן ואל תעשו משהו או תתפתו לחלוק מידע באופן שגורם לכן לאי-נוחות קיצונית. אני יודעת שזה עלול להיראות מתעתע, אבל הבטחון שלכן הוא חשוב יותר מכל תהליך המיונים.
מה לעשות אחרי הראיון?
המשפט שאני אומרת למועמדות זה *שבטוח* תצאו מהראיון בתחושה שיש משהו אחד לפחות שפיקששתן. זה בילט-אין. אל תתרגשו מזה, ואפילו, שווה שתהיו מוכנות לזה מראש ותגידו: "היי, הנה התחושה הזאת שספיר דיברה עליה". ככה פחות תאכלו את עצמכן אחר-כך (והיי, אני אומרת את זה בתור מי שאכלה את עצמה במחשבות קטסטרופליות והלקאה עצמית בכל הקיץ של 2016, כן?). אבל אם לרגע להתמקד ב-Doing, אני חושבת שיש בהחלט מה לעשות: ביום הראיון, או מקסימום יום למחרת, נסו לשבת ולהעלות על הכתב את כל מהלך הראיון באופן מפורט ככל שזיכרונכן מאפשר. ואז חכו לפחות יום או יומיים, ותנוחו לכן מהמחשבות על הראיון (זו מנוחה באישור!). אחרי המנוחה – פתחו את הקובץ וקראו אותו שוב, הדברים כבר ייראו לכן קצת שונים יותר. מעובדים טיפה יותר. זה השלב שבו אני אעודד אתכן לסמן בצבע אחד את הדברים שאהבתן בתשובות שלכן, ובצבע אחר את הדברים שבדיעבד אתן מתחרטות עליהם. חשבו מה הייתן עושות אחרת, והוסיפו בסופו של הקובץ 2-3 נקודות לשימור ולשיפור בראיון הבא. (פה זה השלב שאפשר לשתף את הקובץ עם אדם אחר, אם תרצו). לפני הראיון הבא שלכן – קראו את הנקודות האלו. הן הנקודות היקרות מפז שלכן – והן אלו שיעזרו לכן להיות חכמות ומנוסות יותר מראיון לראיון. אין אף אחד שיכול לתת לכן טיפים יותר טובים מהנקודות האלו, אז התוצר הזה שווה את העבודה הקשה שתעשו כדי להגיע אליו. אם אתן לא בטוחות איך להגיע לנקודות האלו – פנו אליי ואראה אם אני מצליחה לעזור ולכוון אתכן.
אם הגעתן עד לכאן – וואו, זה היה פוסט ארוך מאד, אבל ניסיתי באמת לרכז את כל מה שאני מדברת עליו בימים האחרונים ולרדת לרמת פירוט כמה שיותר מעמיקה, ואני מקווה מאד שלקחתן ממנו משהו. תרגישו בנוח להעלות פה שאלות, טיפים, מחשבות ולערוך דיון בתגובות. הקבוצה הזו נועדה לעבור את התהליך הזה יחד ואני מאמינה מאד בכוח שלה – אז בואו נפיק מזה את המירב.
בהצלחה מכל הלב,
ספיר.